Sunday, May 22, 2011

El Mayo Español

Más de una vez me he lamentado por no haber nacido en los sesenta y haber sido participe de esos momentos históricos de lucha popular. La apatía existente, el avance de las ideologías del fin de la historia y el choque de civilizaciones, junto a expresiones neo conservadoras, generaban una sensación gris y vacía. Sin embargo, lentamente pero con fuerza, el mundo está cambiando.

Las primeras señales del cambio llegaron, paradójicamente, desde el norte, cuando en noviembre de 2008 Obama rompió con la apatía, llevó a ciento de miles de jóvenes a las urnas y comprendimos que "yes we can" podía ser más que un slogan. De repente y sin que nadie lo comprendiera, el mundo árabe, considerado atrasado, fundamentalista y conservador, se despertó primero en Túnez y luego logrando lo imposible en Egipto.

Pareciera ser que la "alegría va por barrios" y la plaza Tahrir se trasladó a tierras españolas donde miles de ciudadanos cansados de la mentira, el robo y la apatía tomaron las plazas bajo una sola bandera de "¡democracia real, ya!" La vieja Europa, que parecía dormida, despertó comprendiendo que el sistema en crisis no se va a dejar caer tan fácilmente. España está marcando el camino y la ilusión de que sigamos el ejemplo ya no es una simple utopía.

Un sistema basado exclusivamente en el éxito económico como medida de valor, dominado por las finanzas, donde un trabajo honorable, una vivienda respetable y una cobertura de salud mínima suenan cada vez más a objetos de lujo, es un sistema inhumano que debe ser transformado. No a través de la destrucción total sino a través de la construcción a partir de las bases existentes en un sistema más solidario, donde la justicia social no es una bandera para ondear el primero de mayo, sino que es un valor central el cual debe ser pilar de toda sociedad. La generación de riquezas no necesariamente debe ir a cuesta de la repartición de la misma, ambas pueden y deben ir juntas. Es hora de cambiar la escala de valores existentes y educar hacia la solidaridad y el compromiso con la justicia.

Cuando la clase política se ha corrompido de tal manera que o son cómplices del sistema o son impotentes ante el mismo, la respuesta no es el abandono de la política sino la conquista de la misma. Cuando no hay a quien votar entonces anulemos nuestro voto y no demos nuestro mandato al mejor de los peores. La democracia es una creación del hombre y como tal debe ser evaluada y mejorada constantemente. No dejemos que los dueños del poder nos dicten nuestras vidas disfrazados de demócratas. La primavera española ha demostrado que un mundo diferente es posible.

Al ver en la plaza a jóvenes, niños, adultos y ancianos decididos a tomar el futuro por sus propias manos, dispuestos a luchar juntos unidos en solidaridad, el "yes we can" toma sentido. ¿Cuál será el resultado de este movimiento? Difícil de predecir. Pero ya algo ha cambiado y los cimientos de este sistema inhumano ya tremen. Los cambios no se producen de un día para otro, son un proceso lento y doloroso el cual ya ha comenzado.

Citando a una de las tantas expresiones populares de Madrid: "que gobiernen las putas, los hijos demostraron que no saben." Que el Sol de Madrid siga iluminando y no se olviden que la "alegría va por barrios" y ya va a llegar.

Saturday, May 14, 2011

לנסוע או לא לנסוע לפולין

ב2 למאי 2011, עוד יום השואה עבר ועוד מצעד החיים התרחש, שקרוב לעשרת אלפים בני אדם צעדנו משערי אושוויץ למחנה השמדה בירקנאו, הפעם לא למוות אלא כדי לחגוג את החיים. כמורה דרך בפולין לצעירים דרום אמריקאיים, זאת לא הייתה פעם הראשונה שלי בפולין ולא במצעד. אחרי ביקור נוסף במקום שהאדם עשה את אחד הפשעים החמורים בהיסטוריה, ומכיוון שבשלב הנוכחי של החיים שלי זה הביקור אחרון שלי בשנים הקרובות, רציתי לחלק אתכם כמה מחשבות בנושא.

מאז הביקור הראשון שלי בפולין לפני שש שנים, הדיון לגבי המסעות הללו ממשיך להתקיים והשאלה האם לנסוע או לא ממשיכה להישאל. השאלה היא: לנסוע או לא לנסוע? ואם התשובה היא כן ,אז לנסוע למה?

למה לא לנסוע

בניגוד לתוכניות ומוסדות שמארגנים ומעודדים את המסעות לפולין, יש שני אלמנטים מרכזיים שלפי דעתי חייבים להיות מחוץ למסעות הללו.

בראש ובראשונה, לנסוע לפולין כדי לחזק את הלאומניות היהודית היא לא רק סיבה שלילית אלא סיבה מסוכנת. זו הייתה, בין היתר, הלאומניות הקיצונית שהביאה את המלחמה ואת השואה. לנסוע לפולין ולבקר במקומות שהתרחש השמדת מיליוני בני אדם במטרה לייצר לאומניות זה דבר לא מוסרי. ללמד נוער במסר שהעולם שונא אותנו, תמיד שנא אותנו, והתשובה היחידה היא לסגור את עצמנו, להתחזק ולתת מכה לפני שיכו אותנו כי המטרה הסופית של העולם היא להשמיד אותנו, היא  לא נכונה מבחינה היסטורית וזה מנוגד למה שלימוד השואה מנסה לעשות.

אחת מהתופעות המעניינות שראיתי בניסיון הקצר שלי במסעות הללו היא התחושה האנטי פולנית שקיימת אצל חלק לא מבוטל של הנערים אשר נוסעים לפולין, למרות שהם יודעים מעט על ההיסטוריה של פולין, על ההיסטוריה היהודית של פולין או על השואה. הרגש הזה מגיע למצב שאפשר לחשוב שהיו אלה הפולנים ולא הגרמנים האחראים על השואה. הרבה מילים נכתבו על היחסים בין היהודים והלא יהודים בפולין. היחסים תמיד היו מורכבים ומסובכים, במילים של היסטוריון גרשון הונדרט: "...ההיסטוריה של היהודים בפולין היא סיפור של אור ולא של חושך, של חיים ולא של מוות. אם הייתי צריך לבחור מילה שתתאר את החוויה של היהודים בפולין היא הייתה צריכה להיות חיוניות – ותחושה חיובית, חזקה ומתמשכת של זהות יהודית..." למרות הפוגרומים, האנטישמיות והרדיפות, החיים היהודים בפולין היו חיים של יצירתיות וקידמה שהביאה את היהודים להיותם חלק אינטגראלי מההיסטוריה הפולנית. למרות זאת, הרבה מהנוער שמגיע לפולין והרבה יותר מאלה שחוזרים מפולין, מחזיקים בראייה פשטנית שכול פולני היה והוא עכשיו אנטישמי ואחראי על הפשעים של הנאצים. המצב הופך להיות מעניין יותר כאשר רואים שאין תחושה כזאת כלפי גרמניה, אבל זה לבלוג אחר.

דבר שני שגם לא צריך להיות מטרה במסעות הללו היא להשתמש בשואה כדי לדבר ולחזק זהות יהודית. הנושא של זהות יהודית, במיוחד לנוער מהגולה, הוא נושא קשה ומורכב שלא יודעים ו/או לא רוצים להתעסק בו. לעבוד על הזהות היהודית זה אומר לשאול שאלות קשות ולנקוט בעמדות שהם לא קלות. למשל, עמדתנו לגבי נשואים מעורבים: האם הם חלק מתהליך טבעי של אינטגרציה? או שזה דבר שלילי שאנו חייבים להיאבק? או שזו צורה לקבל אנשים חדשים לקהילה? לדבר על זהות יהודית זה לדבר על נושאים קשים שהרבה מעדיפים לא לגעת. מה התשובה? נשלח את הנוער לפולין ושהשואה תעשה את שלה. כפי שסרטרה אמר (למרות המאבק הנחרץ נגד האנטישמיות), זו האנטישמיות  שמגדירה מי הוא יהודי. להגדיר את הזהות היהודית על ידי האנטישמיות ולהשתמש בשואה לשם כך זה דבר מסוכן ומראה על חוסר אחראיות ויצירתיות לגבי הנושא. זו טעות אבל קל להגדיר את הזהות היהודית בצורה בלעדית על ידי הדת, אותו דבר לעשות זאת על ידי השואה.

לבסוף, אני מאמין שזו טעות לנסוע לפולין כתחליף ללימודי השואה וההיסטוריה היהודית. הרבה אנשים חושבים לפני ואחרי המסע: "נסעתי לפולין משמע אני מכיר את ההיסטוריה של יהדות פולין ובוודאי אני מומחה בשואה." זו חובתנו כמורי דרך, ובמיוחד של המארגנים של המסעות, ללמד שמסע לפולין היא לא תחליף ללימודים ולקריאה. חובתנו שתלמדנו יבינו שהיסטוריה לא לומדים דרך תמונות ועדויות, הם דברים חשובים, אך בלי המקרו היסטוריה, אין להם משמעות רבה.

למה כן לנסוע לפולין

במקום, שלפי דעתי, קרה הפשע החמור ביותר שהאדם ביצע נגד האדם הוא מקום טוב כדי לדבר על ערכים. לחזק את הערכים האוניברסאליים, מתוך חובתנו של "ואהבת לריעך כמוך" , לדבר על איך אנשים רגילים הפכו להיות רוצחים אכזרים, ובו בזמן לדבר על סיפורי חיים שהתרחשו בשואה.

זו הזדמנות טובה כדי לחשוב על עצמנו ולדבר על הדעות הקדומות, על הגזענות ועל חוסר סובלנות הקיימים אצל כול אחד מאתנו ובחברות שאנחנו חיים בהם. פרופסור יהודה באור טוען שהשואה יכולה להיות תקדים או אזהרה: תקדים במובן שהשואה משמשת כדוגמה לפשעים אחרים; אזהרה במובן שהשואה היא הזעקה שגורם לנו לאבק נגד כול פשע נגד האדם. אני מאמין שהמסע לפולין חייב להיות המקום להפוך את השואה לאזהרה.

לצערי, ההיסטוריה אחרי השואה מראה לנו שיותר מאזהרה השואה הפכה לתקדים: המלחמות השונות, הדיקטטורות באמריקה הלטינית, הדיכוי של המשטרים הסובייטיים במזרח אירופה (פולין הוא מקום טוב לדבר על זה), רצחי עם באפריקה, וכ"ו. המסע לפולין לא צריך להיות מקום לחיזוק לאומניות ופרטיקולריזם אלא ההפך.

בנוסף, פולין היא הזדמנות לדבר על פלורליזם והטרוגניות היהודית, במיוחד בתקופה שהרבה נאבקים כדי לכפות עלינו הומוגניות יהודית. אני רוצה לחלוק אתכם משהו שקרה לי במסע האחרונה בבית קברות בוורשה:

במסע האחרון שלי עם קבוצה של נוער מארגנטינה פתחנו את המסע בבית קברות וביקשתי שיתארו לי יהודי מוורשה לפני המלחמה. התשובה כמעט פה אחד הייתה יהודי אורתודוקס וחסידי. למרות זאת, כשאתה מבקר בבית הקברות אתה רואה דמויות כגון זמנהוף, בלבן, י.ל. פרץ, רחל קאמינסקה, מרק אדלמן ועוד בונדיסטים, ביחד עם יהודים חרדים. הדבר הזה מראה לנו לא רק את העושר ורב גוניות של הקהילה היהודית בוורשה אלא גם מחזק את ההטרוגניות היהודית שעוברת דרך ציר מקצה אחד הדתיים לקצה השני החילונים, שעוברת דרך התרבות, התיאטרון, האקדמיה וכ"ו. אם למרות הכול אתם עדיין רוצים לדבר על זהות יהודית במסע, אין מקום טוב יותר מאשר בית הקברות בוורשה ולהראות לחניכים את האפשרויות השונות הקיימות בעם היהודי.

ולבסוף...

אני לא חושב שכול נוער יהודי או לא יהודי חייב לנסוע לפולין. זו חוויה חזקה וזו החלטה קשה, לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הארגונית. ההחלטה לא יכולה להיות אוטומאטית ("כול שנה קבוצה נוסעת, השנה זה יהיה תורי") אלא חייב להיות החלטה שקולה יותר. השאלות למה ולמה לנסוע חייבים להישאל לפני המסע ולא אחרי המסע. חייבת להיות הכנה טובה בתכנים וברמה הפסיכולוגית, במיוחד כשמדובר על נוער.

אם בסוף התהליך המחשבתית אתם מגיעים לפולין, אז תיהנו מהמסע ותחגגו את החיים. פעם הראשונה שנסעתי למצעד החיים וראיתי אלפי בני נוער בבירקנאו באווירה של פסטיבל, הייה לי קשה; אך אחרי כמה דקות של מחשבה הגעתי למסקנה שבמקום שהיה כול כך הרבה מוות אנחנו חייבים לחגוג את החיים, עם כבוד, אבל לחגוג את החיים.