לנסוע או לא לנסוע לפולין

ב2 למאי 2011, עוד יום השואה עבר ועוד מצעד החיים התרחש, שקרוב לעשרת אלפים בני אדם צעדנו משערי אושוויץ למחנה השמדה בירקנאו, הפעם לא למוות אלא כדי לחגוג את החיים. כמורה דרך בפולין לצעירים דרום אמריקאיים, זאת לא הייתה פעם הראשונה שלי בפולין ולא במצעד. אחרי ביקור נוסף במקום שהאדם עשה את אחד הפשעים החמורים בהיסטוריה, ומכיוון שבשלב הנוכחי של החיים שלי זה הביקור אחרון שלי בשנים הקרובות, רציתי לחלק אתכם כמה מחשבות בנושא.

מאז הביקור הראשון שלי בפולין לפני שש שנים, הדיון לגבי המסעות הללו ממשיך להתקיים והשאלה האם לנסוע או לא ממשיכה להישאל. השאלה היא: לנסוע או לא לנסוע? ואם התשובה היא כן ,אז לנסוע למה?

למה לא לנסוע

בניגוד לתוכניות ומוסדות שמארגנים ומעודדים את המסעות לפולין, יש שני אלמנטים מרכזיים שלפי דעתי חייבים להיות מחוץ למסעות הללו.

בראש ובראשונה, לנסוע לפולין כדי לחזק את הלאומניות היהודית היא לא רק סיבה שלילית אלא סיבה מסוכנת. זו הייתה, בין היתר, הלאומניות הקיצונית שהביאה את המלחמה ואת השואה. לנסוע לפולין ולבקר במקומות שהתרחש השמדת מיליוני בני אדם במטרה לייצר לאומניות זה דבר לא מוסרי. ללמד נוער במסר שהעולם שונא אותנו, תמיד שנא אותנו, והתשובה היחידה היא לסגור את עצמנו, להתחזק ולתת מכה לפני שיכו אותנו כי המטרה הסופית של העולם היא להשמיד אותנו, היא  לא נכונה מבחינה היסטורית וזה מנוגד למה שלימוד השואה מנסה לעשות.

אחת מהתופעות המעניינות שראיתי בניסיון הקצר שלי במסעות הללו היא התחושה האנטי פולנית שקיימת אצל חלק לא מבוטל של הנערים אשר נוסעים לפולין, למרות שהם יודעים מעט על ההיסטוריה של פולין, על ההיסטוריה היהודית של פולין או על השואה. הרגש הזה מגיע למצב שאפשר לחשוב שהיו אלה הפולנים ולא הגרמנים האחראים על השואה. הרבה מילים נכתבו על היחסים בין היהודים והלא יהודים בפולין. היחסים תמיד היו מורכבים ומסובכים, במילים של היסטוריון גרשון הונדרט: "...ההיסטוריה של היהודים בפולין היא סיפור של אור ולא של חושך, של חיים ולא של מוות. אם הייתי צריך לבחור מילה שתתאר את החוויה של היהודים בפולין היא הייתה צריכה להיות חיוניות – ותחושה חיובית, חזקה ומתמשכת של זהות יהודית..." למרות הפוגרומים, האנטישמיות והרדיפות, החיים היהודים בפולין היו חיים של יצירתיות וקידמה שהביאה את היהודים להיותם חלק אינטגראלי מההיסטוריה הפולנית. למרות זאת, הרבה מהנוער שמגיע לפולין והרבה יותר מאלה שחוזרים מפולין, מחזיקים בראייה פשטנית שכול פולני היה והוא עכשיו אנטישמי ואחראי על הפשעים של הנאצים. המצב הופך להיות מעניין יותר כאשר רואים שאין תחושה כזאת כלפי גרמניה, אבל זה לבלוג אחר.

דבר שני שגם לא צריך להיות מטרה במסעות הללו היא להשתמש בשואה כדי לדבר ולחזק זהות יהודית. הנושא של זהות יהודית, במיוחד לנוער מהגולה, הוא נושא קשה ומורכב שלא יודעים ו/או לא רוצים להתעסק בו. לעבוד על הזהות היהודית זה אומר לשאול שאלות קשות ולנקוט בעמדות שהם לא קלות. למשל, עמדתנו לגבי נשואים מעורבים: האם הם חלק מתהליך טבעי של אינטגרציה? או שזה דבר שלילי שאנו חייבים להיאבק? או שזו צורה לקבל אנשים חדשים לקהילה? לדבר על זהות יהודית זה לדבר על נושאים קשים שהרבה מעדיפים לא לגעת. מה התשובה? נשלח את הנוער לפולין ושהשואה תעשה את שלה. כפי שסרטרה אמר (למרות המאבק הנחרץ נגד האנטישמיות), זו האנטישמיות  שמגדירה מי הוא יהודי. להגדיר את הזהות היהודית על ידי האנטישמיות ולהשתמש בשואה לשם כך זה דבר מסוכן ומראה על חוסר אחראיות ויצירתיות לגבי הנושא. זו טעות אבל קל להגדיר את הזהות היהודית בצורה בלעדית על ידי הדת, אותו דבר לעשות זאת על ידי השואה.

לבסוף, אני מאמין שזו טעות לנסוע לפולין כתחליף ללימודי השואה וההיסטוריה היהודית. הרבה אנשים חושבים לפני ואחרי המסע: "נסעתי לפולין משמע אני מכיר את ההיסטוריה של יהדות פולין ובוודאי אני מומחה בשואה." זו חובתנו כמורי דרך, ובמיוחד של המארגנים של המסעות, ללמד שמסע לפולין היא לא תחליף ללימודים ולקריאה. חובתנו שתלמדנו יבינו שהיסטוריה לא לומדים דרך תמונות ועדויות, הם דברים חשובים, אך בלי המקרו היסטוריה, אין להם משמעות רבה.

למה כן לנסוע לפולין

במקום, שלפי דעתי, קרה הפשע החמור ביותר שהאדם ביצע נגד האדם הוא מקום טוב כדי לדבר על ערכים. לחזק את הערכים האוניברסאליים, מתוך חובתנו של "ואהבת לריעך כמוך" , לדבר על איך אנשים רגילים הפכו להיות רוצחים אכזרים, ובו בזמן לדבר על סיפורי חיים שהתרחשו בשואה.

זו הזדמנות טובה כדי לחשוב על עצמנו ולדבר על הדעות הקדומות, על הגזענות ועל חוסר סובלנות הקיימים אצל כול אחד מאתנו ובחברות שאנחנו חיים בהם. פרופסור יהודה באור טוען שהשואה יכולה להיות תקדים או אזהרה: תקדים במובן שהשואה משמשת כדוגמה לפשעים אחרים; אזהרה במובן שהשואה היא הזעקה שגורם לנו לאבק נגד כול פשע נגד האדם. אני מאמין שהמסע לפולין חייב להיות המקום להפוך את השואה לאזהרה.

לצערי, ההיסטוריה אחרי השואה מראה לנו שיותר מאזהרה השואה הפכה לתקדים: המלחמות השונות, הדיקטטורות באמריקה הלטינית, הדיכוי של המשטרים הסובייטיים במזרח אירופה (פולין הוא מקום טוב לדבר על זה), רצחי עם באפריקה, וכ"ו. המסע לפולין לא צריך להיות מקום לחיזוק לאומניות ופרטיקולריזם אלא ההפך.

בנוסף, פולין היא הזדמנות לדבר על פלורליזם והטרוגניות היהודית, במיוחד בתקופה שהרבה נאבקים כדי לכפות עלינו הומוגניות יהודית. אני רוצה לחלוק אתכם משהו שקרה לי במסע האחרונה בבית קברות בוורשה:

במסע האחרון שלי עם קבוצה של נוער מארגנטינה פתחנו את המסע בבית קברות וביקשתי שיתארו לי יהודי מוורשה לפני המלחמה. התשובה כמעט פה אחד הייתה יהודי אורתודוקס וחסידי. למרות זאת, כשאתה מבקר בבית הקברות אתה רואה דמויות כגון זמנהוף, בלבן, י.ל. פרץ, רחל קאמינסקה, מרק אדלמן ועוד בונדיסטים, ביחד עם יהודים חרדים. הדבר הזה מראה לנו לא רק את העושר ורב גוניות של הקהילה היהודית בוורשה אלא גם מחזק את ההטרוגניות היהודית שעוברת דרך ציר מקצה אחד הדתיים לקצה השני החילונים, שעוברת דרך התרבות, התיאטרון, האקדמיה וכ"ו. אם למרות הכול אתם עדיין רוצים לדבר על זהות יהודית במסע, אין מקום טוב יותר מאשר בית הקברות בוורשה ולהראות לחניכים את האפשרויות השונות הקיימות בעם היהודי.

ולבסוף...

אני לא חושב שכול נוער יהודי או לא יהודי חייב לנסוע לפולין. זו חוויה חזקה וזו החלטה קשה, לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הארגונית. ההחלטה לא יכולה להיות אוטומאטית ("כול שנה קבוצה נוסעת, השנה זה יהיה תורי") אלא חייב להיות החלטה שקולה יותר. השאלות למה ולמה לנסוע חייבים להישאל לפני המסע ולא אחרי המסע. חייבת להיות הכנה טובה בתכנים וברמה הפסיכולוגית, במיוחד כשמדובר על נוער.

אם בסוף התהליך המחשבתית אתם מגיעים לפולין, אז תיהנו מהמסע ותחגגו את החיים. פעם הראשונה שנסעתי למצעד החיים וראיתי אלפי בני נוער בבירקנאו באווירה של פסטיבל, הייה לי קשה; אך אחרי כמה דקות של מחשבה הגעתי למסקנה שבמקום שהיה כול כך הרבה מוות אנחנו חייבים לחגוג את החיים, עם כבוד, אבל לחגוג את החיים.